מה הסיבה לעושר של יחידים ולא של עמים?

מה הסיבה לעושר של יחידים ולא של עמים?

מאז המהפכה התעשייתית במנצ'סטר וליברפול במאה ה-19, לאף אדם חסר קרקע לא היה חלק בעושר, שנותר עם השאריות בסינסתזיה של הקידמה המשותפת בשכונות העוני העירוניות שבהן העוני התפתח ממוחלט ליחסי.

אין זה הגיוני שמיליארדרים יתקיימו בחברה כדי לשפר את רמת הרווחה הכוללת.

העושר אינו מחולק באופן אוטונומי, אין טעם לחשוב שמדינה עשירה משפרת את חיי אוכלוסייתה באמצעות סינסתזיה, המאמץ אינו מתורגם ישירות לכולם.

התהליך היחיד שהניב תוצאות היה מדינת הרווחה EBES המבוססת על חלוקת מסים ותקרה על עושר, ולא חיסול העשירים, אלא חיסול העניים.

הסוציאליזם והקומוניזם מפרים את זכות הקניין ומגבילים קשות את החופש, ומביאים את בני האדם לשני קצוות:

1 - אדישות עקב היעדר מוטיבציה אנוכית להתקדמות ולהבל והבחנה בין יכולות אנושיות וכישרונות יוצאי דופן של אנשים יוצאי דופן שאינם מתאימים לממוצע; ו

2 - מצד שני, היא עלולה לגרום למרד וחבלה במערכת הפוליטית לנוכח התנאים החמורים של שליטה חברתית בחופש הדעה, בחירת דת, בחירת ניואנסים פוליטיים ועבודתיים, זכויות חברתיות, אלמנטריות של תנועה ופיננסיות. וארגון מסחרי, עסקים.

ה-EBES מבטיח את כל החירויות ותלוי בגביית מס כדי לחלק מחדש את הרווחים בצורה שוויונית בראש ובשיקול דעת בבסיס הכלכלי מבלי ליצור טפילות, שזה השלב הבא בשיפור ה-EBES, שעדיין לא הושג אפילו בשוודיה, נורבגיה, דנמרק , פינלנד, קטאר, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית ומדינות אחרות שאינן מוכרזות ומוכרות עבור שיטות EBES אך בהן אין חיובים עבור תרופות, צריכת מים וחשמל, אך יש לימודים מלאים בחינם, מזון מלא או חלקי חינם ותחבורה חינם או מסובסדת .

מכשירים עירוניים שפותחו כמו תחבורה ציבורית איכותית ומשכורות במספר קנה מידה עם קנה מידה של פחות מפי חמישה בין התגמול הגבוה והנמוך ביותר של העובדים.

הבלבול בין עושר העמים לעושר של אנשים נובע מהפרדוקס שבו למדינה ענייה יכולים להיות מיליארדרים, אבל למדינה עשירה יכול להיות הרבה עוני.

הפרדוקס הגלוי והבלתי מוסבר הוא שלמדינה עשירה יותר יש פוטנציאל גדול יותר להחזיק אנשים עשירים יותר, אבל זה לא מגביל או מבטל את העוני המוחלט, להיפך, מדינות עשירות מטילות מחסום גבוה מאוד עבור אנשים לגשת לרמות הגבוהות ביותר של רווחה גורם לאנומיה חברתית לא מתפקדת כמו עם היפנים הצעירים המנוכרים לעצמם שמתחבאים מהחברה, כמו הצעירים השבדים והדרום קוריאנים המתאבדים, כי כדי להשתלב בחברה העשירה של מדינות עשירות הם צריכים ללמוד יותר מ-20 שנה. ולחסל את המתחרים החזקים שלהם כדי להגיע לפרמטר החברתי המנצח, או, להיוולד עם כישרון יוצא דופן.

בחברות עניות יותר, רמת היכולת החינוכית הנדרשת כדי לשרוד ולהשתלב חברתית היא כמעט אפס מבחינת דרישות השכלה וכישורים חברתיים, מה שהופך את האזרחים ליציבים יותר מבחינה פסיכולוגית וללא כל כך הרבה חרדות וללא ציפיות גבוהות לקידום חברתי ולמעמד בחברה. הקהילה בה הם חיים, ומפחיתה באופן הגיוני את חווית תחושת הכישלון, התסכול, התבוסה והגינוי החברתי באופן קולקטיבי והדדי.

Roberto da Silva Rocha, professor universitário e cientista político